סכרת

מחלת הסכרת אינה מחלה יחידה אלא מהווה שם הכולל קבוצה של מחלות מטבוליות (הפרעות של חילוף החומרים בגוף) הגורמות לכך שקיימות רמות גבוהות מהנורמה של ריכוז הסוכר בדם. העלייה המתמשכת בריכוז הסוכר בדם עלולה לנבוע מפגם בהפרשת ההורמון אינסולין מהלבלב (הורמון האחראי להכנסת הסוכר מהדם אל תאי הגוף), הפרעה בפעילות האינסולין (כאשר תאי הגוף אינם "מצייתים" לו כראוי) או שילוב של שתי הפגיעות גם יחד.

מחלת הסכרת הינה מחלה כרונית למשך כל חיי הלוקים בה! ככל שרמות הסוכר בדם גבוהות מהנורמה למשכי זמן ארוכים יותר, המחלה גורמת לפגיעה קשה יותר באיברים חיוניים בגוף החולים ובדרך זו לקיצור תוחלת החיים ולפגיעה קשה באיכות החיים שלהם. העלייה הכרונית בריכוז הסוכר בדם גורמת כאמור לפגיעה ארוכת טווח העלולה להידרדר עד להפסקת תפקוד איברים חיוניים בגוף: המחלה מאופיינת במיוחד בפגיעה ברשתיות העיניים עד עיוורון, פגיעה בתפקודי הכליות עד לצורך בטיפולי דיאליזה, פגיעה בתפקוד מערכת העצבים הגורמת לכאבים מתמשכים ומייסרים, פגיעה בתפקוד הלב וכלי הדם המעלה משמעותית את הסיכון להתקפי לב ואוטמים מוחיים, והינה הסיבה המובילה לקטיעות גפיים בעולם המערבי.

הקריטריונים לאבחנת מחלת הסכרת מפורטים בטבלה מספר 1.

ישנן שלוש  דרכים לאבחנת  המחלה, כאשר לצורך אבחנה יש לאמת את התוצאות פעם נוספת במועד אחר.
הקריטריונים מתמקדים באיתור ריכוז מוגבר של סוכר בדם – לאחר האוכל ו/או לאחר צום – שתי "הזדמנויות" בהן ניתן לאבחן חסר יחסי ברמת הפעילות של ההורמון אינסולין – הורמון האחראי כאמור להכניס את הסוכר מזרם הדם אל תאי הגוף – גם לאחר האוכל וגם בשעות שבין הארוחות.

המעקב ארוך הטווח אחר המחלה מבוסס לא רק על ריכוז הסוכר בדם אלא גם על מידת הנזק שהסוכר בדם גורם לחלבונים המצויים בזרם הדם דרך קבע, כדוגמת המוגלובין. מדידת החלק של ההמוגלובין ה"מצופה" בסוכר משמשת להערכת איכות הטיפול במחלת הסכרת למשך תקופה של 3 חודשים (משך "חיי" ההמוגלובין בדם). חלק זה מכונה "המוגלובין מסוכרר" וציונו בטופס בדיקות הדם הוא HbA1c. יש לציין כי האגודה האמריקאית לסוכרת אינה ממליצה בשלב זה על שימוש בערכי ההמוגלובין המסוכרר לצרכי אבחנה של המחלה  אלא למעקב בלבד אחרי איכות הטיפול במחלה (איזון ריכוז הסוכר בדם לאורך זמן).

טבלה מספר 1: קריטריונים לאבחנת מחלת הסכרת:

טבלה מספר 2: סוגים שונים של מחלת הסכרת והגורמים להם (רשימה חלקית)

- סכרת מסוג 1
סכרת מסוג 1, המהווה כ-5%-10% מכלל מקרי הסכרת בעולם, מוגדרת כחסר מוחלט של אינסולין עקב הרס תאי הביטא בלבלב (התאים האחראים על ייצור והפרשת ההורמון אינסולין מהלבלב אל הדם). הסיבה השכיחה ביותר לסכרת מסוג 1 הינה הרס תאי הביטא על ידי המערכת החיסונית. סכרת זו כונתה בעבר "סכרת נעורים" או סכרת שתלויה באינסולין (IDDM). הרס תאי הביטא על ידי מערכת החיסון מתרחש עקב נטייה גנטית מקדימה (pre-disposition) המשולבת עם חשיפה לגורמים סביבתיים אשר טרם אופיינו במלואם (כדוגמת זיהומים ויראליים). הטיפול בסכרת מסוג זה הינו מתן מתמשך של ההורמון החסר - אינסולין, כבר משלב גילוי המחלה ולמשך כל חיי החולים, והוא חיוני לצורך שמירת חייהם.

- סכרת מסוג 2

 - סכרת מסוג MODY - ( Maturity onset diabetes of the young (MODY 

 - סכרת הריונית (סכרת מסוג 4)
סכרת הריונית מתייחסת לסכרת המתפתחת תוך כדי ההריון ושוככת לאחריו, והיא מחלה שכיחה המופיעה בכ-4% מכלל ההריונות בארה"ב. שיעור הימצאות המחלה הינו בין 1-14% מההריונות, כתלות באוכלוסייה הנבדקת. יש לציין כי באופן נורמלי ישנה ירידה בסבילות לגלוקוז (נטיה מוגברת של הסוכר להישאר בזרם הדם ולא להיענות להוראת האינסולין ולהיכנס אל תוך תאי הגוף) בהריון, בעיקר במהלך השלישי השלישי. עד לאחרונה היה אינסולין הטיפול התרופתי היחידי בסכרת הריונית לאחר כישלון איזון הסוכר על ידי דיאטה. לאחרונה החלו להתפרסם בעיתונות המדעית נסיונות מוצלחים לאיזון סוכרת הריונית על ידי שימוש בתרופה מטפורמין הניתנת בכדורים. יש לציין כי נשים אשר לקו בסכרת במהלך ההריון נמצאות בסיכון מוגבר ללקות בסכרת מסוג 2 בהמשך חייהן, בייחוד במקרים בהן קיימים גורמי סיכון נוספים להופעתה של סכרת סוג 2 

המצב הטרום סכרתי
כל הנבדקים אשר להם ערכי ריכוז סוכר בדם החורגים מן הטווח התקין אך עדיין אינם מגיעים לערכים העונים על ההגדרה של מחלת הסכרת, נכללים בטווח הטרום-סוכרתי (Pre-diabetes). אבחנת המצב הטרום-סכרתי הינה חשובה במיוחד מכיוון שאנשים אלו נמצאים בסיכון מוגבר לחלות הן במחלת הסכרת מסוג 2 והן במחלות לב וכלי דם.

ההגדרה הרשמית של המצב הטרום-סכרתי, כפי שניתנה ע"י איגוד הסכרת האמריקאי (ADA) בשנת 2002 כוללת את כל האנשים להם אפילו בדיקה בודדת של סוכר בדם החורגת מהערכים התקינים, אך אינה עומדת בקריטריונים של איגוד הבריאות העולמי לאבחנה של מחלת הסכרת. לאור זאת, תחת ההגדרה של טרום סכרת נכללים כלל האנשים עם אי סבילות לגלוקוז (Impaired Glucose Tolerance=IGT- ערכי סוכר בדם בין 140-200 מ"ג/ד"ל שעתיים לאחר העמסת סוכר) ו/או גלוקוז מופרע בצום (Impaired Fasting Glucose=IFG, ערכי סוכר בין 100-125 מ"ג/ד"ל לאחר 8 שעות צום).